טקס סיום תשע"ה

זמן קריאה משוער: 4 דקות

הנאום נישא בטקס סיום מחזור ו’ של תיכון תהילה – שהוא היה טקס הסיום של מחזור קנ”א של בית ספר אוולינה דה רוטשילד. עמדתי מול הבוגרות וחשבתי על הדרך הארוכה שעשינו. דיברתי על החזון שיצרנו, על המוסכמות והאמונות שביססו את דרכנו, ועל ההוכחה שחינוך אמיתי נמדד לא בציונים אלא במשמעות. אחרי ארבעים שנות חינוך אני יודעת: כשאני נצמדת לחזון ברור הוא "נדבק" לקהילה ומוצא צורות ביצוע שלא אני דמיינתי.

נאום המנהלת

אנחנו עומדות היום בטקס הסיום של מחזור ו’ של בית ספר תהילה -- הבת הקטנה שלי ובטקס הסיום של מחזור קנ”א של בית ספר אוולינה דה רוטשילד—ההשראה שלי והמשימה שלי.

יותר מארבעים שנה אני עוסקת בחינוך, רובן בניהול בתי ספר, ובשנים האחרונות אך ורק בבתי ספר תהילה ואוולינה פה בירושלים.
במשך השנים יצרתי חזון, וזכיתי לגייס ולהתחבר אל נשים ואנשים טובים וחכמים—בעלי חזון בעצמם—שרצו או לעבוד איתי או לשלוח את הבנות שלהן להתחנך אצלנו.
אני מתרגשת לעמוד כאן במעמד הזה, יחד עם רבות מכן.

במעבר בין חזון לביצוע, הצגנו ופיתחנו תזות חינוכיות ובחנו אותן שוב ושוב.
לדוגמה: אפשר לנתק את המפגש החברתי מהתכנון הלימודי, ולתת לכל תלמידה תוכנית לימודים אישית ברמה שלה, בסגנון הלמידה שלה, ולפי תחומי העניין שלה—דרך מערכת שבועית מתוחכמת, ולא דרך מסלולים נפרדים.
בו בזמן, אפשר לבנות חברה מגובשת, שכבה מאוחדת ובית ספר מלוכד.

לכן, בבית ספר אוולינה–תהילה, כיתות האם וקבוצות החברות הן תמיד הטרוגניות, ובמקביל מתקיימות כיתות לימוד הומוגניות, בעיקר בתחומים של מיומנויות. לעומת זאת, בשיעורים שבהם ריבוי דעות מעשיר את השיחה, הכיתות הן תמיד הטרוגניות.

את התזה הזו בחנו כל הזמן: דרך הרכזת הפדגוגית שהגתה את שיטת המערכת ומיחשבה אותה בשקיפות, דרך המורות המסורות שיישמו את השיטה והשקיעו כדי לדייק אותה, ודרך הדיאלוג הפתוח בין תלמידות, הורים, מורות, יועצת פדגוגית והנהלה.
וההוכחה? כבר מהשכבה הראשונה כל תלמידה סיימה בגרות מלאה עם דגש על מקצועות שהיא בחרה לעצמה.

כדי למסד את התהליך התמקדנו במוסכמות — קונוונציות שמקדמות את החזון, גם אם אינן מופיעות בחוק או בהלכה.

לדוגמה: נוכחות מלאה היא תשתית להצלחה.[1]

המונח "מוסכמה" מגיע מעולם מדעי החברה, ועולם זה קרוב לליבנו. הוכחנו זאת כשפתחנו מגמת מדעי החברה על־אזורית עם דגש מגדרי, לתלמידות מכל המגזרים בעיר. שכן הכנסת אורחים ושילוב הלא מוכר — גם הם מוסכמות שלנו.

לצד מוסכמות קיימות גם אמונות — אמיתות שאנחנו מחזיקות בהן גם בלי הוכחה מדעית. המחנכות והמלווה הרוחנית הצליחו לתרגם את האמונות לשפה רוחנית שהובילה את התלמידות מקו הזינוק בכיתה ט’ אל קו הסיום היום, ומכאן אל מסלול החיים הדתי השפוי הייחודי שלנו...

ולצידן יש אקסיומות -- נקודות מוצא שנראו ברורות מאליהן, אשר אין עליהן עוררין, עד שהמציאות טלטלה אותנו.

למדתי, למשל, שאפשר בהחלט להעביר שכבה שלמה מבית ספר לבית ספר, שאפשר להחזיק כיתה שהיו בה פחות מעשרים תלמידות לאורך שנים[2], ושגם אינטגרציה — זו שאמרו עליה שהיא לא עובדת — לא רק שעובדת, אלא כשעושים את זה נכון, יוצרת חברויות אמיתיות ומשמעותיות.[3]

לאורך השנים למדנו יחד שחינוך הוא לא העברת ידע – הוא יצירה של משמעות. כל אחת מכן היא משמעות בפני עצמה, וכל אחת מכן נושאת עמה את הרוח של אוולינה–תהילה.

אני מאחלת לכן שתמשיכו ליצור, להוביל, ולהאמין – כמו שהאמנו בכן תמיד.