הקשישות בנחלאות

ז' בניסן תשפ"ד  15 באפריל 2024

במסגרת עבודתנו כחברי וחברות הנהלה במינהל קהילתי לב העיר, כל אחת ואחד מאתנו מחזיק רשימת וואטסטפ שכונתית שבה אנחנו מעבירים הודעות ומידע הקשורים לשכונה שאנחנו מיצגים.  הרשימה שלי נקראת “נחלאות דרום—שערי חסד". אני מעדכנת על אירועים של המינהל שמתקיימים בכל שכונות “לב העיר", הודעות מהעירייה (כגון: “השבוע מגביר אגף התברואה את פעולות פינוי האשפה והגרוטאות לקרא חג הפסח", עדכונים על תאונות דרכים והפגנות שחוסמות את התנועה ברחובותינו, ועוד.

עוד לפני שנבחרתי כבר התגבשה רשימה באנגלית עבור עולות חדשות שטרם למדו עברית, ורוצות להיות מעודכנות. תיאורה, חברת ההנהלה מˮנחלאות צפון", הפעילה את הרשימה מפני שהיא דוברת אנגלית.  מאחר שרוב התושבות הזקוקות לרשימה זו גרות בˮנחלאות דרום", לקחתי על עצמי אחריות זאת אחרי שנבחרתי. נכון לעכשיו גם תיאורה וגם אני רשומות כGroup Administrator.

לפני יומיים, ביום שני בשעה 20:09, שלחה מישהי לתיאורה תמונה:

כשתיאורה ראתה את התמונה, מיד הניחה שזו נזילה מצינור שהתפוצץ בתוך מחסן סגור, הסיקה שהבעלים לא מודעים לזה, ולכן אנחנו, נשות השכונה, חייבות לפעול. כזאת היא תיאורה — היא חברת ההנהלה שאחראית לאיכות הסביבה והתחום הפיזי, והיא פותרת בעיות בצורה יעילה ביותר. במשך השנים היא למדה להכיר את כל בעלי התפקידים שמטפלים בנושאים אלה בˮלב העיר". מיד היא הקלידה הנחיות: "אני אתקשר למוקד, ואחת מכן תנסה לאתר את הבעלים; מפני שבוודאי יצטרכו לפרוץ את הדלת כדי לתקן את הנזילה." טוב שראיתי את הוואטסאפ לפני שהזדרזו לקפוץ לתוך המשימה, מפני שהסיפור כאן שונה לגמרי. עצרתי אותן: "זאת לא נזילה וזה לא מחסן. זה מפעל לאפיית מצות; הם שוטפים את הרצפה והקירות מבפנים, מבצע של פעם בשנה".

המשכתי בהסבר שלי באנגלית והרגשתי שאני רוקמת סיפור, שבלעדיי עלול להישכח. הפניתי את הקוראות בחזרה לצילום.
הבניין שייך למשפחת שלושּ. למעצבת, חדוה שלוש, יש בצד שמאל סטודיו עם חלון ראווה. מאחורי דלתות הˮמחסן" יש מפעל קטן לאפיית מצות. למרות שהם לא פותחים חדרים אלה במהלך כל השנה, הם שוטפים את כל מה שיש בפנים: מכונות, ציוד, רצפה וקירות, במשך כמה ימים בשבוע שלפני פסח. לאחר מכן מגיעה משאית של קמח. הדלתות נשארות נעולות כל הזמן, פרט לזמן הדרוש להכנסת הקמח. צוות קטן עובד בפנים, ואי אפשר לראות אותם. בט' בניסן (בערך) מתחילים לאפות מצות עבור מי שהזמין אותן מראש במאפיית “חבה" ברחוב יפו, ששייכת גם היא לאותה משפחה. ביˮג-יˮד בניסן נפתחות הדלתות לרווחה. המבנה הנטוש-כביכול נעשה שוקק חיים למשך כמה ימים. גברים ונשים (מן העדה התימנית בלבד) שקבעו תור מראש מוזמנים ומוזמנות להגיע כדי לאפות מצה אישית. כולם שרים שיר תימני ייעודי המושר רק בזמן האפייה, ואסור לשיר אותו בשום זמן אחר.
המשכתי לכתוב בנימה אישית: אם תגיעו עם ילדים, ירשו להם לעלות שתי מדרגות כדי להתכופף פנימה ולצפות במתרחש. אנחנו עשינו כך במשך עשרים שנה. תראו שהמצה שונה לגמרי משלנו — עם מרקם ספוגי.

*

איך ידעתי את כל זה, ולא רק בגלל שאני תושבת השכונה מזה כעשרים ושבע שנים? מה הם מקורותיי?
בבית הספר אוולינה הייתה מורה בשם זיוה שלוש. היא סיפרה לי על המבנה, שהוא בבעלות חמיה ואחיו. אך היא לא ידעה הרבה על טכניקות העבודה במפעל המצות. מורה אחרת, תימניה אף היא, שגדלה בשכונה, השלימה פרטים נוספים וגם שרה לי את השיר.

*

באותו יום שלחתי את שרשור הוואטסאפ לזיוה שלוש (שלא ראיתי אותה לפחות שמונה-תשע שנים) והוספתי:

דייקתי?
תמסרי למשפחה שאני שומרת על המסורת.
זיוה ענתה:
מרגש מאד לשמוע ממך. האמת שלא היה לי מושג אם השנה יהיה, מפני שנהרג נכד חייל. שמחה מאד שבכל זאת לא שברו את המסורת.

מסורות הן דינמיות. פעילות שנתית עקבית משתנה עם הנסיבות.
כך פרשתי "אגדה אורבנית" בפני שלושים וחמש נשים, אשר בלי הידע הזה לא היו מבינות מה קורה לנגד עיניהן, גם ביומיים שבהם הדלתות נפתחות לרווחה.
האין זה תפקידן של הקשישות בנחלאות?