אמנם היום קמתי מוקדם, אך לא בגלל ההרגשה הפיזית שהייתה לי תמיד ביום הראשון ללימודים. הריתמוס של גופי עדיין קשור לשנת הלימודים וללוח היהודי. איני זקוקה ללוח או ליומן; הדריכות והמוכנות המנטלית עדיין תופשות אותי, אבל הגעגוע הולך ונחלש. העצב שהרגשתי בשלוש השנים האחרונות ב-1 בספטמבר הוחלף בהתרגשות של הרפתקה חדשה: אולי יש פרק ב' בקריירה שלי.
אני שומעת קולות בכי וצעקות מהחצר של השכן. איך לא? יש שם שבעה ילדים, כך שאחד או שניים מהם בוודאי מתחילים מסגרת חדשה ולא מוכרת. אין ספק שהאמא מלאה חרדות. הכול מאד זר להם, בגלל הפער התרבותי בין העולים מצרפת לבין היומ-יום הישראלי. הם אמנם הקיפו את עצמם בקהילה שלהם, מצאו בתי ספר מתאימים, ויש ביכולתם להשקיע משאבים רבים ברווחת ילדיהם, אך גם אחרי חמש שנים לפחות בארץ האמא טרם למדה עברית והיא מלאה תהיות רבות.
אני רוצה לצאת ולהרגיע אותה אבל זה לא מקומי. אולי בסוף היום אתפוש כמה מהילדים ואשאל אותם איך היה היום.
הסיבה להיחלשות הגעגוע היא שחזרתי לזירה. בשבוע שעבר ישבתי עם שולי, ה’יורשת’ שלי באוולינה. במהלך הקיץ היא התייעצה אתי כמה פעמים בעניינים ספציפיים. בשבועות אלה השיחות בינינו סובבות סביב גיוס כספים לטובת בית הספר, במיוחד תרומה שנתית אחת המיועדת לפעילויות ולציוד, ושאם לא נוציא עליהם כספים, לא נקבל כלום. באנגלית זה נקרא Use it or lose it.
שולי מבינה שכדי לקבל את התרומה הזו עליה לספר לי על הצרכים, ומאיפה היא כבר ניסתה להשיג מימון. היא מבינה שזאת הזדמנות בשבילה להתייעץ אתי על משאלות וחלומות, ולהיעזר בי בקביעת סדר קדימויות. ברגע שסיכמנו על משהו -- לדוגמא, רכישת חומרי עזר לתלמידות הלומדות 4 ו-5 יחידות מתמטיקה1 — אין לה שום בעיה לאפשר לי לפנות ישירות לרכזת המתמטיקה לצורך המשך הביצוע. היא לא מאוימת, והיא יודעת שזה יחסוך לה זמן.
בעצם זה כל מה שרציתי אחרי הפרישה: להמשיך להיות שותפה במפעל חיי.
אבל אולי יותר מהשותפות בבית ספרי, עלי להתמקד בתפקיד החדש שלקחתי על עצמי, תפקיד שהוא בגדר "שליחות", ולא סתם התנדבות.
לקראת פסח תשפ”ב נבחרתי כנציגת שכונתי, נחלאות דרום, בהנהלת המינהל הקהילתי “לב העיר”. נבחרתי ביחד עם זאב ה”פרטנר” שלי מהשכונה החרדית הסמוכה, שערי חסד. היום נפגשנו ושתינו מיץ במאפיית אנג’ל ברחוב הקרן הקיימת לישראל.
ידעתי מראש שתהיה הרבה התעסקות סביב הקצאת מבנים. זאת ההתעסקות בירושלים, במיוחד במינהל המשרת אוכלוסייה חרדית ולא-חרדית. אנחנו נפגשים כדי למפות את ההתנגשויות העלולות לצוץ בעתיד. זאב מכיר את האנשים שלו היטב, בוחן את האפשרויות בראש פתוח ושקול, ותופש מיד שהניסיון הרב שלי ב"מלחמות מנח"י"—גם אם הן התנהלו אך ורק סביב בית הספר אוולינה דה רוטשילד—ישרת טוב מאד את כל תושבי לב העיר. הוא אדם שמבין את המושג "קח ותן” במובן החיובי שלו. למשל: אם אימהות חרדיות "דורשות" מבנה מסוים (במקרה שלנו — המבנה הקדמי של אוולינה) זה לא אומר שהן חייבות לקבל אותו, אפילו אם הן כבר פנו לראש העיר. הוא מסביר לי שבעצם הן רוצות מבנה כלשהו בשכונה, ואם נמצא להן חלופה, הן לא יתעקשו. מי שיתעקש יהיה דווקא מנח"י, מפני ששם תמיד מחפשים את הפתרון הקל ביותר, כלומר: הפתרון שמצריך הכי פחות מאמץ.2
אחרי שזאב ואני משרטטים את "גבולות הגזרה" כפי שהם נראים עכשיו, בקיץ 2022, אנחנו מחליטים לחזור לנושא אחרי סוכות. עד תחילת שנת הלימודים תשפ"ג לא יהיו עוד שינויים, וכך נוכל להכין בנחת את המערכה בסוף אוקטובר, ולהחליט איפה ליזום ואיפה להגיב.
והנה אני שוב מלאה התרגשות והתלהבות ב-1 בספטמבר.
- מדובר על תרגילי העשרה באתר אינטרנט סגור של המו"ל יואל גבע. בעיקרון חומר זה איננו חובה כמו ספר לימוד, אבל בשנה שעברה הסבירה לי המורה שחומר זה מוסיף הרבה, ואם לא נרכוש אותו לכולן, אזי הבנות שידן משגת ירכשו אותו בעצמן, בעוד שהבנות הנזקקות יישארו בלי. זאת ועוד: כשקונים במרוכז יש הנחה גדולה שעוזרת לכולן, מה גם שרק מעט משפחות הן באמת עשירות. יש חומרים שעליהם שלהם היינו משלמים רק עבור בנות ממשפחות נזקקות, או שהיינו נותנים עבורם סיבסוד חלקי. אבל מאחר שהחומר הלימודי הזה נרכש מחוץ למסגרת התשלום עבור מחשב נייד וספרי לימוד, אין לנו עניין להפריד בין אלה לאלה, במיוחד משום שיש להניח שהתלמידות יבינו מי שילמה ומי לא, שהרי הרכישה נעשתה כבר אחרי תחילת השנה. מזה נמנענו תמיד: כל הוצאה של כספים או שמיטת חובותנעשו תמיד בצינעה, בלי שאף אחד יידע.
- הפתרונות של מנח"י לפעמים נראים חובבנים מפני שבעלי התפקידים הם מאד עסוקים, לא מפני שהם אנשים רעים. יש תרבות ארגונית של "כיבוי שרפות", "ניהול משברים, ולא של תכנון לטווח ארוך עם בחינה לעומק של אופציות שונות, למרות שתכנון עירוני הוא המנדט ושלהם. הופתעתי מאד פעם כשקינלי (משה טור-פז, לשעבר מנהל מנח"י) סיפר לנו שבמנח"י יש הנחייה שלא מתנצלים אף פעם, וגם אף פעם לא אומרים, אפילו בשיחה פנימית, שאולי טעינו, אולי אפשר לפעול בדרך אחרת בפעם הבאה.
