תהלים סב:יב
בקורס לחזנות עשינו תרגיל כדי להגביר ולחדד את המודעות למילות התפילה. השווינו טקסטים ממחזורים שונים וקראנו יצירות של סופרים, פייטנים ומשוררים שבקשו להרחיב את התפילות באמצעות דימויים מקבילים לאלו הקיימים, ומילים נרדפות שאולי מעלות אסוציאציות שונות וחדשות. המורים הנחו אותנו להתמקד בפן הרגשי ולא בפן המוסיקלי, שלא כמו מה שעשינו בשיעורים אחרים.
אחרי שקראנו ביחד מקבץ של טקסטים ותפילות שונים – חלקם מתקופה מקבילה לזמן כתיבת המחזור וחלקם עכשוויים – הם ביקשו שנסמן במדגש כל מילה שהיא "שם" של ה'. רוב המשתתפים סימנו "אב" ו"מלך", בעוד שמילים אחרות, כמו "רועה"," דיין" וכדומה, נתפסו בעיניהם כשמות תואר (כלומר: מה הקב"ה עושה, ולא מה הוא).
אחר כך ביקשו מאתנו לציין מילים או תארים שחסרים לנו בטקסטים.
כולם, מורים ומשתתפים כאחד, אמרו: "לא, היום יש טקסטים שמכניסים אבות ואימהות, ולכל שם ממין זכר אפשר להוסיף שם נקבה. זה נכון במיוחד בפיוטים, שהם רק מנהג; הם תמיד היו מאד גמישים ומזמינים שינויים".
פתאום מצאתי את עצמי אומרת, ממעמקים שהיו טמירים ונעלים אפילו בעיניי: "הייתי מצפה שבימינו אנו, אחרי כל השנים שבהן לחמנו את מלחמת הפמיניזם הדתי, נוכל להגיד מילה כמו 'אב' ולהרגיש בתוכה גם 'אם', כמו 'שמור וזכור בדיבור אחד'. זהו המודל, זו אם-הטיפוס שאני שואפת אליה.
התכוונתי לכך שנדע לזרום בו-זמנית עם רבדים שונים של משמעות, להרגיל את עצמנו לעבּות משמעויות בלי להוסיף מילים – לקצר בהבעה ולהאריך ולהעמיק באמוציות ובהבנות.
התרגשתי מאד כשדיברתי, אבל לא היססתי, כמו שבדרך כלל אני מהססת להגיד משהו בפני קבוצת אנשים שבה לא כולם מכירים אותי. לא חשבתי הרבה לפני שפתחתי את פי: פשוט הגבתי לתשובות של אחרים. הרגשתי מבוגרת ומנוסה; דברתי לא בטון מתנשא אלא כמי שיודעת משהו שהאחרים עדייו לא יודעים, ולא מפני שאני חכמה יותר אלא מפני שהתעמקתי יותר בנושא זה, חוויתי אותו, התלבטתי בו ונאבקתי למענו.
עם זאת, הרעיון שהבעתי היה בשבילי רעיון חדש בניסוח חדש, תובנה שלא עלתה בדעתי קודם לכן, אך מבוססת על שנים של לימוד והפנמת טקסטים קלאסיים, על מה שנקרא "מחשבת ישראל"; במילים אחרות: פתרון שהוא חדשני ביותר, ובו-בזמן שמרני ביותר. בעצם, מה שאמרתי לעצמי ולמשתתפים שישבו אתי בחדר הוא, שאין צורך לחפש וליצור הגמשה על-ידי שכתוב הטקסטים. מה שצריך הוא להרחיב את השכל ואת הלב.*
כשהגעתי הביתה מאוד רציתי לספר את התובנה שלי, ואיך היא יצאה ממני בדרך שאינה אופיינית לי. רציתי גם לפרוק וגם לקבל אישור. סיפרתי לאד ולאבי, קולי נחנק ופרצתי בבכי; אולי כתוצאה מכל המלחמות שפתאום מגיעות לתיקונן מתוך מסורת עתיקה, ואולי מפני שהדילמות של האישה במסורת היהודית לעולם אינן נעלמות: הן חוזרות ונשנות בכל דור ודור בלבושים שונים.
אולי הייאוש שכולנו חשים הוא-הוא המוליד המצאות וחידושים.
***
ההסבר של המכילתא לסתירה בין שתי הגרסאות של עשרת הדיברות ("זכור את יום השבת", ספר שמות; "שמור את יום השבת", ספר דברים) הוא שכל אחת מהמילים — זכור ושמור-- כוללת בתוכה את המשמעות השנייה.
"זכור' ו'שמור' - שניהם בדיבור אחד נאמרו ובתיבה אחת נאמרו...מה שאי אפשר לאדם לומר כן...".
המכילתא לא מעוניין ליישב את הסתירה. התנאים גם לא מכניסים הסבר שהיינו מבינים כבתר-מודרני – שאין צורך ליישב את הסתירה אלא יש ללמוד לחיות עם כל ההבנות ביחד. המדרש מרחיב את המציאות – בני אדם אינם מסוגלים לבטא שתי מילים בבת אחת ולא מסוגלים לשמוע שתי מילים בבת אחת כמו שהקב"ה יכול. אך בני ובנות אדם יכולים להבין ריבוי משמעויות ויכולים לתרגל הוספת רבדים רגשיים ושכליים ביחס לטקסט.
* "שפה משנה מציאות" מצויה במוקד השיח הביקורתי מזה שנים ארוכות, במיוחד בשפת העברית, שהיא שפה מגדרית. האם לפנות לכול בלשון זכר או נקבה? האם לגוון בתוך שיחה או טקסט אחד, האם להרחיב את הדיבור כדי להשתמש בשתי ההאפשרויות ביחד? כבר בספרות חז"ל המדרש בוחר מתי לפרש פועל בתנ"ך (שרובם בלשון זכר) להחריג נשים או לכללן.
