רוב המנהלים והמנהלות של בתי-הספר הגיעו לתפקידם אחרי שנים של הוראה בכיתה. בישראל אחד התנאים למינוי כמנהל הוא ותק של חמש שנות הוראה לפחות. למה להיות מנהל? מי רוצה כאב ראש כזה בכלל? פעמים רבות נשאלתי שאלה זאת, ובעצם כל הקריירה שלי, וכל מה שאני כותבת כאן, תהיה תשובה לשאלה זו.
כרגע, אציין מניע אחד: התעניינתי במוסד בית-הספר -- מוסד וותיק, מוכר ושמרני שמטרתו לפתח אוכלוסייה צעירה, חסרת זהות מוצקה ופתוחה לשינויים. “מפגש ההפכים” הזה דורש עדכון, עיצוב, התאמה לאוכלוסייה ותרגום מחזון למעשה. מי שבוחרת להיות מנהלת מאמינה שהיא יכולה לפתח את הסביבה המיוחדת של בית-הספר. היא רוצה להיות מנהיגה ומנחה חינוכית עבור התלמידות והמורות גם יחד.
ואולם המנהלת בישראל מוצאת את עצמה עוסקת פחות ופחות בחינוך ובפדגוגיה ויותר בניהול אדמיניסטרטיבי. תפקיד המנהל בישראל דומה יותר לזה של מנכ”ל מוסד, ולא של מומחה בתחום החינוך. ברוב בתי-הספר יש רכז פדגוגי, שהוא איננו המנהל, אלא מורה וותיק בעל ניסיון בהוראה שעבר השתלמויות, והוא זה שעוסק בתחום הפדגוגי, בעוד שהיועצת והמלווה הרוחנית (רב בית-הספר כשמדובר בגבר) עוסקים בחינוך.
משרד החינוך, הגוף האמון על כספי הציבור המועברים לבתי-הספר, מתנהל כסבך ביורוקראטי באווירה של בלגן, עקב כפילויות בין פונקציות וחוסר תקשורת פנימית.
כמו כן מתאפיין משרד החינוך באווירה של חשדנות, ואינו משכיל לסמוך על אנשי השטח. וכך נאלץ המנהל למלא טפסים ודו”חות ללא הרף, וכן להסביר ולתת מענה לשכבות על גבי שכבות של פקידים, עד שלא נשאר זמן לתלמידות, להורים ולמורות, שלא נדבר על זמן ללימוד עצמי ולהתחדשות.
בבתי-ספר גדולים יש אפשרות למנות כל מיני בעלי תפקידים, כגון סגנים ורכזים בתחומים שונים; אך הממונים לתפקידים אלה חייבים להיות עובדי הוראה. התוצאה היא שדווקא המורות המנוסות והטובות מפחיתות את השעות בכיתה ואת הקשר עם תלמידות.
ידוע שמצב זה הוא הגורם העיקרי לשחיקת מנהלים ולעזיבת המקצוע.
באוולינה-תהילה יצרנו תפקיד חדש וייחודי, המיועד להוריד את העומס מהמנהלת וליצור תשתית שתשחרר את המורות לעסוק בהוראה וביצירת קשרים משמעותיים עם התלמידות. לתפקיד זה לא חיפשנו אדם שבהכרח יהיה עובד הוראה, אלא מומחית ללוגיסטיקה, מערכות, ניהול משאבי אנוש וכסף, אשר מעריכה את המוסד שנקרא בית-ספר ואת עולם החינוך. במשך השנים גדל התפקיד הזה וצמח, ותפש מקום מרכזי ומשמעותי עבור כל קהילת בית הספר.
בשל חשיבותו של התפקיד הכנתי מסמך המפרט את מרכיבי התפקיד, כדי שיהיה אפשר ליישם אותו גם בבתי-ספר אחרים.
מהרגע ששהגדרנו ואיישנו תפקיד זה, הרגשתי שחזרתי להיות אשת חינוך והרגשתי שיצרנו ביחד (אני ובעלת התפקיד) מרחב שבו המורות יכלו לחנך ולפתח כל אחת את החזון של עצמה.
העמדנו את בית הספר על שתי רגליים.
