בסיור הראשון שלי באוולינה -- לאחר שמוניתי למנהלת חטיבת הביניים אך בטרם נכנסתי לתפקיד בפועל -- שמתי לב להעדרם של תאי אחסון (לוקרים). לא ייחסתי לכך חשיבות רבה באותו רגע. ייתכן שהם מצויים בתוך הכיתות ולא במסדרונות, או שיש תאים, מדפים או קופסאות פלסטיק בכיתות האם, כנהוג בבתי ספר יסודיים. אף ששאלתי שלל שאלות -- כמו למשל "איפה חדר האכל?" (שאלה הראויה לעיון נפרד) -- לא עלו הלוקרים בשיחה.
חודשי ההכנה לקראת פתיחתה של כיתה ז' החדשה היו אינטנסיביים: גיוס תלמידות, איתור מורות והכשרתן לסגנון עבודה חדש, לימוד ההתנהלות מול מנח"י – כל אלה לא הותירו זמן או מרחב מחשבתי לשאלת הלוקרים. העירייה סיפקה ריהוט חדש לחטיבה, אך אב הבית לא היה מורגל בעבודה בקצב כה מואץ. רציתי לסדר הכל לבדי מה שנראה היה לי יותר קל מלהסביר וללמד אחרים את תוכניותיי. קפצתי מנושא לנושא, בין עייפות להתרגשות – מצפה לבאות בתחושת שליחות וחדשנות.
במהלך גיבוש רשימת הספרים עם צוות המורות – רשימה שהתבססה על הסילבוסים ותוכניות הלימוד – הייתי מודעת היטב לשינוי הדרמטי שעומד בפתח: הוספת מקצועות, הרחבת תחומי דעת, ותוספת שעות לימוד. מבלי להרחיב כאן בתיאוריות חינוכיות, אציין רק כי הארכתי את יום הלימודים מסיום בשעה 13:30 לשעה 15:45.[1] חידוש זה לא בא כהפתעה -- הורים ובנות שנרשמו היו מודעים לכך שהן מצטרפות למערכת שונה בתכלית מזו של "אוולינה ההיסטורי", ויותר דומה ל"חורב", "פלך", ובתי ספר אחרים שבהם לומדים אחיהן.
ברשימת הספרים נכתב במפורש כי יידרשו תנ"ך מלא וסידור אישי לשימוש יומיומי, תלבושת ספורט הכוללת נעלי ספורט פעמיים בשבוע, וכן ספרים וקלסרים לפי המערכת ומטלות הבית בהתאם להנחיות.
וכך, חזרתי שוב לשאלת הלוקרים. עד מהרה התברר לי שלא קיימת שום צורת אחסון אישי – לא במסדרונות, לא בכיתות, ולא בשום פינה אחרת. ביום הראשון ללימודים הבחנתי כי התלמידות בכיתות ט'-י"ב נוהגות להשאיר את ספריהן על שולחנות הלימוד, מה שהקשה על עבודת הניקיון בערבים, גרם לאובדן חפצים ותוך ימים ספורים – הפך את הסביבה לבלאגן אחד גדול. המורות הוותיקות התייחסו לכך כאל מצב נתון. היו תמיד מספיק תנ"כים וסידורים – תוצאה של השארת ספרים בידי בוגרות. חלק מהתלמידות נשאו איתן מדי יום את תכולת תיק הלימודים כולו, אחרות לקחו הביתה רק את הנדרש לשיעורי הבית, והיו גם כאלו שהשאירו את רוב הציוד בבית הספר. כך או כך, כמות הספרים שהיו בשימוש הייתה נמוכה למדי, לנוכח התוכנית הפדגוגית הדלה שהייתה נהוגה.
לכן אני לא הפסקתי לחשוב על הלוקרים. היה לי ברור שתלמידות כיתה ז' – בנות בית הספר שלי – לא יוכלו להשאיר ציוד אישי וספרים בכיתה כדרך קבע. משהו היה חייב להשתנות.
הלכתי לבקר בגימנסיה – בית ספר התיכון היוקרתי הסמוך. המנהל באותה תקופה, אודי פראוור, היה ידיד ותיק שלי: הוא למד לתואר שני במרכז מלטון בזמן שעבדתי שם, ולאחר מכן היינו בניו יורק יחד כשאני עבדתי ברמ"ז והוא הגיע כשליח הסוכנות עם אשתו, אשת חינוך בלתי-פורמלי.
במהלך הסיור המשותף בבית הספר, הבחנתי בלוקרים — מראה צפוי בתיכון, גם כזה שאינו דורש מהתלמידים לשאת ספרי קודש כבדים. שאלתי את אודי מהיכן ניתן להשיג לוקרים, שכן הם לא נכללו במשלוח הריהוט החדש (שולחנות וכיסאות) שנשלח על ידי מנח"י.
אודי הסביר שהלוקרים שייכים לחברה פרטית. לדבריו, המינהלנית יוצרת קשר עם החברה, שמפיצה פלייר להורים עם הנחיות כיצד לשכור לוקר ומנעול מהם בתשלום חודשי. החברה מביאה את הלוקרים, מציבה אותם בהתאם להנחיות אב הבית, ומתחזקת אותם במהלך חופשת הקיץ -- כולל צביעה, אם נדרש.
"מה פירוש 'שוכרים'?" שאלתי בחוסר אמון.
"זה אומר שלתלמידים עשירים יש לוקר, ולאחרים אין? שרק מי שיכול להרשות לעצמו מקבל תא אחסון, וכל שאר התלמידים רואים למי יש ולמי אין? וככה זה בכל בתי הספר?"
אודי, שהיה איש חינוך מנוסה (לשעבר סגן קצין חינוך ראשי בצה"ל) עצר לרגע. "בוורלי", הוא אמר לבסוף, "האמת היא... אף פעם לא חשבתי על זה."
חזרתי לאוולינה כשהנחישות — שאז עוד לא זיהיתי כתכונה שתלווה אותי בהמשך הדרך —עולה מתוך הבטן. לא ייתכן מצב כזה אצלי. הבנתי שאצטרך לרכוש לוקרים בעצמי, שכן הם אינם חלק מהציוד התקני שמסופק לבתי ספר עירוניים.
עיינתי בדף של חברת הלוקרים נתן לי אודי וראיתי שהם גם מוכרים לוקרים, לא רק משכירים. התקשרתי וביקשתי הצעת מחיר למאה לוקרים. הסכום היה גבוה בהרבה ממה שהעירייה מקצה עבור ציוד נוסף.
לא ידעתי מה לעשות. ידעתי שכל מי שאתייעץ איתו יאמר לי "לעשות כמו כולם", ואם ארצה לגייס מעט כסף לטובת התלמידות ממשפחות במצוקה -- ודאי לא תהיה בכך בעיה. אבל הרעיון הזה לא מצא חן בעיניי. מכל זווית שבחנתי את המצב, ראיתי בו מדיניות של אי-שוויון.
פתחנו את חטיבת הביניים החדשה של בית הספר אוולינה דה רוטשילד עם 93 תלמידות בכיתה ז'. ההורים רכשו את הספרים כנהוג,[2] והמורות שבחרתי והכשרתי התחילו ללמד.
לא חלף זמן רב והודעות מההורים החלו להגיע -- במיוחד מאלה שהתחנכו בחו"ל וראו לוקרים כחלק בלתי נפרד מחוויית לימודים תיכונית, וגם מהורים ישראלים שידעו שבבתי ספר אחרים יש הסכמים עם חברות לוקרים.
"הספרים כבדים", כתבו, "אין היכן להשאיר אותם בבית הספר ויש הרבה שיעורי בית. הבנות סוחבות את הספרים הלוך ושוב, ולעיתים גם במהלך יום הלימודים – כשנדרשות לעבור למעבדה, לאולם ספורט וכד'. למה אין לוקרים?"
לא השבתי לפניות. שתקתי. לא משום שהתעלמתי, אלא משום שלא הייתה לי תשובה מגובשת. לא רציתי לטעות, ובעיקר לא רציתי לפתוח דיון בין ההורים, שכן רק אני ידעתי עד כמה מהותיים הפערים הסוציו-אקונומיים בשכבה.
כעבור כשבוע קיבלתי שיחת טלפון מבן-דודי, ברוס -- רופא ילדים בירושלים. עלינו פחות או יותר באותה תקופה, והקשר בינינו היה (ועדיין) קרוב, פתוח ואחראי. אין נושא שברוס לא יכול להעלות איתי.
"בֶּוו," הוא פתח בהיסוס, "יש לי כמה פציינטים עם בנות בכיתה ז' אצלך. כולם מאד מרוצים – חוץ מדבר אחד. הם אומרים שאת הורסת להן את הגב עם כל הספרים הכבדים שהן סוחבות. הם פנו אלי כי חושבים שאולי את לא מבינה את הסכנה הרפואית. למה אין לוקרים?"
אמרתי לו, "ברוס, Leave it to me".
הבנתי שהשעון מתקתק. עוד רגע תתארגן קבוצה של הורים שתציע לטפל בזה בעצמה — אולי אפילו תיצור קשר ישיר עם חברת הלוקרים ותשכור על דעת עצמה. נלחצתי. עדיין לא היה לי פתרון.
יומיים לאחר מכן קיבלתי שיחת טלפון מאב בשם ג’רמי. הוא עלה מאנגליה עם אשתו כזוג צעיר, הולידו ארבעה ילדים צברים, והוא היה נלהב להיות חלק ממיזם חינוכי חדש, מנוהל על ידי מישהי עם ניסיון מהעולם. לא ידעתי אז שהוא משמש רואה חשבון, גזבר ואחראי רכש במלון יוקרתי בירושלים.
וכך אמר לי:
"הלוקרים. את לא רוצה את שיטת ההשכרה כי את יודעת שזה ייצור מצב שבו לא לכולם יהיה לוקר. את מחכה למישהו שייתן לך מספיק כסף כדי לקנות לכולם, נכון?"
האמת? נדמה לי שלא הייתי מודעת לכך שזה בדיוק מה שחיכיתי לו — אבל ברגע שג'רמי אמר את זה בקול, הבנתי מיד שזה הפתרון.
עברו יומיים וג'רמי גייס 15,000ש"ח מטעם עצמו ומטעם עוד הורה אחד או שניים. הסכום הספיק לרכישת 93 לוקרים עבור תלמידות המחזור הראשון, ובקיץ לאחר מכן -- לעוד כ-80 לוקרים לתלמידות שנרשמו למחזור השני.
איך ידעתי ש"שב ואל תעשה" היה הדבר הנכון?
כבר מניסיון קודם למדתי: כשאין פתרון מוצק וברור לבעיה – עדיף להמתין. עדיף לא למהר להציע פתרונות חלקיים שעלולים להתגלות כבלתי ישימים, או לגרור השלכות בלתי רצויות.
בעניין הלוקרים, איני זוכרת שחיכיתי ביודעין לפעולה מצד ההורים. כנראה שעדיין לא חשבתי כלל על גיוס כספים – שאם כן, הייתי פשוט מרימה טלפון לג’רמי או להורה אחר.
בחרתי להמתין. לשתוק. להחזיק את המתח. חיכיתי בסבלנות ל"בלתי נודע". במקביל ספגתי שאלות, תהיות וגם ביקורת.
כל זה התרחש בחודש הראשון לפתיחת חטיבת הביניים החדשה – תקופה שגם אני הייתי עדיין במעמד של "נעלמת/בלתי נודעת".
במבט לאחור, אני יודעת לזהות בתוכי את היכולת לתפקד – ואף לבנות – בתנאים של אי-ודאות. תכונה זו, שהתחדדה בי לאורך השנים, תלווה אותי גם בהמשך. אראה אותה שוב ושוב, במיוחד כשנשים חזקות סביבי יתקשו לעמוד ביציבות מול חוסר ודאות שיערער אותן.
איני יודעת אם היכולת הזו נובעת מ"שקט פנימי" שפיתחתי עם השנים, או שמא נולדה דווקא מתוך האתגרים הגדולים שליוו את פתיחת בית הספר – למרות כל הניסיון שהבאתי עמי.
סיפור הלוקרים היה רגע של אישור הדדי. אני הבנתי שההורים סומכים עליי, והם הבינו שאני יודעת לקדם פתרונות – לא רק יצירתיים ולפעמים מקוריים, אלא גם נאמנים לערכים וחזון.
הם למדו מיד שחטיבת הביניים החדשה בבית ספר אוולינה דה רוטשילד הוותיקה, עתיד להיות מקום אחר – מקום שבו חושבים "מחוץ לקופסה", ומאמינים שכל תלמידה ראויה. הרי לכל תלמידה יש לוקר, מה שאין באף בית ספר בירושלים. מקום שבו הדיאלוג, לעיתים גלוי, ולעיתים סמוי – בין מנהלת להורים ממגזרים שונים, היה לתבנית פעולה.
[1] זה היה בתקופה שבה עדיין התקיימו לימודים בימי שישי. בהמשך ביטלתי את יום הלימודים הזה, והוספתי שעה אחת לכל אחד מהימים האחרים, כך שיום הלימודים הסתיים בשעה 16:30 – למעט ימי שלישי, שהוקדשו לפעילות בתנועות הנוער.
2] בהמשך אימצנו שיטת השאלת ספרים, מתוך רצון להקל על ההורים מבחינה כלכלית. עם זאת, לא הצטרפנו לתוכנית של משרד החינוך, משום שהגבילה את חופש הבחירה הפדגוגי ואת הגמישות בבניית הסילבוס. במקום זאת, פיתחתי ותקצבתי שיטה חלופית. (פירוט יינתן ברשימה נפרדת.)
כללים לשימוש בלוקרים בבית ספר על-יסודי
הוראות והנמקות חינוכיות ותפעוליות
הקצאת לוקר לכל תלמידה – צורך חינוכי ופסיכולוגי כל תלמידה זקוקה לפינה אישית בתוך המרחב הציבורי של בית הספר. הלוקר מהווה עבורה מרחב פרטי, המקנה תחושת שייכות, אחריות וארגון עצמי. על כן, כל תלמידה זכאית ללוקר אישי.
שמירת ציוד אישי ולימודי
הלוקר מיועד לאחסון ספרי לימוד, מחברות, כלי כתיבה, מחשב נייד, בגדי ספורט וכן פריטים אישיים כמו מברשת, מסרק, איפור או מעיל – כל מה שהתלמידה מבקשת לשמור בהישג יד במהלך היום.
תרגול מיומנויות ארגון בכיתה ז
אחת ממיומנויות היסוד הנדרשות בתיכון היא ארגון עצמי. הלוקר מאפשר לתלמידות לתרגל אחריות אישית בשמירה על ציוד חיוני.
מיקום הלוקרים – במסדרונות, לא בכיתות
יש להציב את הלוקרים במסדרונות, ולא בתוך כיתות האם, כיוון שכיתות אלה משמשות להקבצות משתנות. כניסת תלמידה לחדר במהלך שיעור שאינה משתתפת בו מפריעה ללמידה הסדירה.*
הקצאה מרווחת – מניעת צפיפות בשימוש
אין להציב לוקרים של תלמידות מאותה כיתה זה לצד זה. כאשר כיתה משתחררת לפעמים לא בשעת הפסקה של כולן, הצטופפות סביב שורת לוקרים אחת יוצרת אי־נוחות ולחץ מיותר. יש לאפשר לכל תלמידה גישה נוחה ומרחב תנועה אישי.
אחידות חזותית – עיצוב וסדר
הלוקרים צריכים להיות זהים בגודל, בצבע ובצורתם. גם המנעולים יהיו אחידים, כדי לשמור על מראה אחיד ונקי במסדרונות בית הספר. אין להדביק מדבקות או לצייר על הלוקר מבחוץ.
מנעולים עם קוד – אחריות וביטחון אישי
הלוקרים נמסרים לתלמידות בצירוף מנעול קוד (לא מפתח), כדי למנוע אובדן ולשפר אבטחה. הקוד נשמר בידי אב הבית. המנעול ניתן בפיקדון, שיוחזר עם סיום הלימודים ובהחזרת המנעול התקין.
איסור שיתוף קוד
יש להנחות את התלמידות שלא למסור את קוד הלוקר לאיש, לרבות חברות קרובות. פרטיות וביטחון אישי הם תנאי לשימוש בטוח בלוקר.
*כיתות חינוך מיוחד (כיתה מקדמת, כיתת תקשורת) – במקרים אלה מיקום הלוקרים בתוך הכיתה עשוי לסייע לתלמידות עם לקויות ארגון ותפקוד.
