יומן טראמפ

יום ראשון, 10 בנובמבר – יום שלישי, 26 בנובמבר 2024

ט'-כ"ה במרחשוון תשפ"ה

הזדמן לנו לנסוע לארה"ב שבוע לאחר ניצחונו של טראמפ בבחירות לנשיאות. הצטרפתי אל אד, שהוזמן לכנס. בעקבות שאלתה של עדי, בדבר השינויים שאנו מזהים, השתדלתי לחדד את הקשב. בתור אזרחית אמריקאית המעורבת באופן פעיל במתרחש שם, אך חיה במציאות שונה ומתבוננת ממרחק, התחזקה בי ההכרה כי אנו ניצבים בפני תהליכים שטרם באו לידי ביטוי מלא. אלו מעוררים בי שילוב של חששות וציפיות. במידה מסוימת, ראיתי בכך סיור איסוף תובנות במרחב המשתנה.

תובנות עיקריות:

המדיה הטלוויזיונית (יותר מהעיתונות הכתובה) מעצבת את הנרטיב הציבורי תוך שילוב אלמנטים של דרמטיזציה והעצמת תחושות חירום ומוסיפה רובד של נרעשות וטירוף לדיווחים על הנעשה.  מצב זה חל על כל הערוצים. אף על פי שחופש הביטוי עדיין נשמר (לעת עתה), הצופה בוחר מרצונו את זווית ההטיה שדרכה יסונן המידע שהוא צורך.  תובנה זו אינה תלויה באמינות העובדתית של התוכן, שכן גם ערוצים בעלי מוניטין שאנחנו סומכים עליהם מנגישים תוכן שבו  הדגשים "צובעים" את הרושם המתקבל (כדוגמת CNN וMSNBC).

אין ברשותנו הזמן או הכלים לבחון מידע לעומקו או לקרוא יותר מעיתון אחד ("הארץ" והשלמות מהניו יורק טיימס – גם מדיה מוטה ומותאמת). לכן אנחנו נשענים במידה רבה על סיקור חדשות קצר טלוויזיוני.

המדיה החברתית, על אף נוכחותה הבולטת, אינה משמשת אותנו כמקור מידע עיקרי למרות שבזמן האחרון קראתי מאמר עדכני המאיר את האפשרות לניצול מושכל של פלטפורמות אלו.

האומה האמריקאית מפוצלת, לכאורה, לשני עמים נפרדים, כמעט ללא חפיפה רעיונית או ערכית ביניהם. פער זה מצער ומדאיג.

בעבר, נבחרי ציבור רפובליקנים, כדוגמת פורד, רייגן, ובוש, לא עוררו תחושת איום בקרב הדמוקרטים, ולהפך. ההבדלים נסבו על סוגיות כלכליות כגון השלכות על משכורות, השקעות, יוקר המחיה, ועל סוגיות מדיניות – ארה"ב כ"שוטר העולם" מול בדלנות. אף אחד לא חשש משבריריות החוקה או רמיסת זכויות האזרח. כיום, לעומת זאת, תחושת החרדה הקיומית גוברת בקרב חלקים נרחבים באוכלוסייה, גם אם היא נותרת לעיתים בגדר תחושה כללית ולא מציאותית.

יום ראשון, 10.11.24

בני דודי הגיעו לארץ לביקור של שבוע ומכל מיני סיבות לא הספקנו להיפגש. כשהתברר שאנחנו טסים באותו לילה, יצאנו מהבית מוקדם כדי לבלות קצת זמן אתם בשדה התעופה.

הם העלו את השאלה בהיסוס:  "האם כל הישראלים רואים בטראמפ נשיא טוב והולם?"  (כנראה זו הדעה הרווחת ששמעו במשך כל השבוע.)

תשובתינו, כי הצבענו בעד קמלה האריס, הרגיעה אותם. גם בניו ג'רסי, מקום מגוריהם, הרבה יהודים, במיוחד דתיים, הצביעו בעד טראמפ בהנחה שהוא ייטיב עם ישראל.

איימי, שבעברה הייתה מרצה לכתיבה, הפכה בפרישתה לסופרת מוערכת בספרות הנוער. היא הביעה חשש כי ספרה החדש, הכולל דמות טרנסג'נדרית, עשוי להיתקל בקשיים בשל האווירה הפוליטית הנוכחית.

יום שני, 11.11.24

אנחנו לנים אצל בני הדוד הקרובים, אַלן ורשל.

ארוחת ערב:

מאחר שיש להם עסק ובעבר היתה להם חנות בברודווי קרוב לביתם, הם מכירים הרבה בעלי חנויות בשכונה. אַלן מסתובב ומדבר עם כולם ושומר על קשרים הדוקים. עסקים רבים תלויים בכח עבודה של מהגרים, לרוב מאחורה או למטה עם הסחורה (ברזיני, מארי). יש תופעה חדשה של דוכני אוכל באתרי בנייה עם מבשלות שמביאות את האוכל האתני ישר לפועלים. אי אפשר לדעת מי ביניהם חוקי ומי לא, ז"א מי עלול להיות מושפע לרעה ממדיניות טראמפ המתמקדת בגירוש מהגרים בלתי חוקיים.

לאַלן ורשל יש עוזרת בית דוברת ספרדית. הם לא יודעים מאיפה היא ולא שואלים.  יש להם "הרגשה" שמאז הבחירות היא מוטרדת. אין לדעת אם הטירדה היא שלה או שלהם.  הרטוריקה סביב הנושא הפכה לרעילה ומכפישה אפילו מהגרים שהתאזרחו כחוק. נשכחה ההסטוריה המשותפת שכל אמרקאי הוא צאצא של מהגר (כולל טראמפ ואשתו) ושלארה"ב יש מסורת של מקלט למגורשים או מחפשי הזדמנויות ממדינות אחרות.  אחת הסיבות להצלחת טראמפ היא הפחד שהוא זורה בטענה שיש מהגרים שהם לא רק בלתי-חוקיים אבל גם פושעים (טענה שהופרכה סטטיסטית).

דוגמה מעניינת לתגובת הקהילה הייתה "מכירת סימפטיה" שהכריזהThe Town Shoppe  (חנות שכבר ביקרתי בה באותו יום), אשר הציעה הנחות גורפות בניסיון להתמודד עם הדיכאון שפשט בשכונה לאחר הבחירות.

רעיון המתח בין חופש הביטוי לבין מדיניות מגבילה מודגם היטב בכתבת פרופיל שפורסמה לאחרונה ב"הארץ" על רוברט קגן, חוקר בכיר שפרש מתפקידו במערכת "וושינגטון פוסט" בגלל לחצים של בעליו, ג'ף בזוס, על צוות העורכים להימנע מלתמוך באחד המועמדים לפני הבחירות. קגן הוא מחבר הספר החדש

Rebellion: How Antiliberalism Is Tearing America Apart—Again, (Knopf, 2024)

(מרד: איך האנטי-ליברליזם קורע את אמריקה לגזרים – שוב; טרם תורגם.)

יש הרבה מה ללמוד ממנו.

יום שלישי, 12.11.24

פאולה, הבת של רשל ואַלן, הגיעה אתמול לבקר ולהראות לנו את התאומים שנולדו בששת החדשים האחרונים. אתמול, יום שני, צוין "יום הווטרנים" (Veterans' Day), ולכן המעון של התאומים היה סגור וכך גם התוכנית לגיל הרך שבה פאולה מלמדת.

היום פאולה התקשרה לרשל במצב של דאגה עמוקה. המנהלת את זימנה את המורות לישיבה דחופה והכריזה כי יש שמועות שטראמפ מתכוון לסגור את התוכנית שלהן. בארצות הברית, החינוך החובה מתחיל בגיל הגן (5–6), אך ישנן תוכניות פרטיות עבור ילדים צעירים יותר, כולל טרום-גן לילדים מגיל 3.

מאז 1995, הממשלה הפדרלית מממנת מערכת לגילאי 3–5 במסגרת יוזמת HeadStart המיועדת למשפחות רווחה. פאולה מלמדת בתוכנית עירונית המיועדת לילדים בני שלוש משכונות מוחלשות. התוכנית נתמכת על ידי העירייה אך ממומנת במידה רבה ממשרד החינוך הפדרלי. התוכנית עוברת הערכה ומדידה מתמדת, והנתונים מצביעים בבירור: ילדים שהשתתפו בתוכניות אלה מצליחים יותר במבחנים סטנדרטיים בכיתה ג' בהשוואה לילדים שלא השתתפו בהן. אומרים ש HeadStartשינה את פני ההשכלה בארצות הברית.

פאולה פרצה בבכי במהלך השיחה.

(טראמפ מתכנן למנות ידידה, מנהלת איגוד האיגרוף העולמי, לשרת החינוך, עם מנדט לצמצום התקציבים.)

אכלנו ארוחת ערב עם רג'ינה ואסתר, שתיהן מודאגות מאוד. למרות שמעמדן כנשים מבוגרות וזוג מוכר מקנה להן ביטחון חברתי, הן מביעות תסכול עמוק מהפער התודעתי בין הקבוצות השונות בארצות הברית. הן מתקוממות על כך שהציבור אינו מבין תהליכים כלכליים מורכבים. אמנם תריסר ביצים עולים כיום 7 דולר (לעומת 3.60 דולר פה בארץ) כשלפני ארבע שנים עלו 4 דולר. הפתרונות שטראמפ מציע לא יטפלו בבעיות הללו באופן מיידי או אפקטיבי. לתפישתן לדמוקראטים יש תוכניות יותר מבטיחות. יוקר המחיה הגבוה עוד נשאר מתקופת הקורונה והכשלים הקודמים של טראמפ.

שוחחתי עם אחי, ריצ'ארד, שבדרך כלל אני נמנעת מלדון איתו בפוליטיקה. הפעם מצאנו עצמנו מסכימים שטראמפ לא ישרת את טובת הציבור הרחב. ריצ'ארד טוען שהכול קשור לזיכרון קצר: הציבור זוכר את התקופה שלפני הקורונה כתקופה פסטורלית, אך שוכח את הבעיות הכלכליות שכבר היו קיימות. עם זאת, הוא מציין את הקו החיובי של המינויים הראשונים של טראמפ, בעלי גישה חיובית כלפי ישראל. הוא יותר מעודכן ממני; הוא צורך חדשות באינטנסיביות.

באותו יום היה מאמר מעולה על אנטי-שמיות מאת ברט סטיבנס    בניו יורק טיימס.   אנחנו לא חווינו שום אנטי-שמיות בשהייה בארה"ב אבל כולם מאוד מוטרדים ומדברים על זה כל הזמן.

יום רביעי, 13.11.24 

אכלנו ארוחת בוקר עם אן ואדי, חברים ותיקים שדאגותיהם נוגעות הן למתרחש בארצות הברית והן למצב בישראל. אנחנו שנים מלווים את בנם שעלה לארץ כחייל בודד לפני 14 שנים והשנה עשה כ150 ימי מילואים בשמירה בדרום הר חברון.

ביקרנו את הדודים ג'ודה וג'סי שבגיל 95 ו-93 מרותקים לביתם, אך צלולי ראש להפליא. הדוד ג'ודה עובר על מסמכיו הישנים (כמוני), ממיין תמונות משפחתיות ומציע פרשנויות ותובנות פוליטיות מהעבר (הוא עבד בשרות הציבורי כ"שומר סף" יותר מחצי קריירה), לצד קריאות מרתקות בחיבורים עדכניים במיוחד על אנטי-שמיות.

באותו יום נודע שטראמפ הציע את מאט גייטס לתפקיד התובע הכללי, מהלך המעורר סערה בקרב הציבור.

יום חמישי, 14.11.24

היום יצא לנו לצפות בCNN למרות שבבית של רשל אנחנו לא רואים טלוויזיה הרבה וגם רציתי אתנחתא מהחדשות.

הייתה כתבה שעסקה במצבם של מהגרים. חלקם התאזרחו, אך הפחד מפני גירוש והפרדה מקרוביהם ה"שב"חים" ממשיך לרדוף אותם. הדיווח שילב ראיונות שהציגו את המציאות הקשה, שבה אזרחים חוקיים בעלי "גרין קארד" חוששים להיחשף בגלל חשדנות כללית כלפי מהגרים. אפשר לדמיין מציאות שבה טראמפ "יקיף אותם מכל הכיוונים", יפריד בין ילדים להוריהם, יכלא אותם במכלאות ויגרש אותם (לא ברור לאן).

בכתבה הבאה ריאיינו את הסנאטורית הדמוקרטית תמי דאקוורת, אישה מעוררת השראה ששירתה בצבא האמריקאית כטייסת מסוק בלאק הוק במלחמת עיראק, ואף איבדה את רגליה כשRPG הפיל את המסוק. היא המשיכה לשרת עוד 10 שנים ופרשה בדרגת סגן-אלוף.  דאקוורת מתחה ביקורת על מינוי טולסי גאברד, לשעבר גם היא סגן-אלוף, לראשת אמ"ן. במשך הקריירה גאברד עברה מתפקיד לתפקיד ומאידיולוגיה לאידיולוגיה. יש לה קירבה מסויימת לפוטין ולאסד לכן היא נחשדת כ"נפגעת" (compromised).

דאקוורת סיפרה על המאמצים שלה לדבר עם כל הסנאטורים הרפובליקנים כדי לשכנע אותם למנוע את המינוי של גאברד. היא הביעה תקווה כי עדיין קיימים ריפובליקנים בעלי יושרה, אך חששה שיתקפלו תחת הלחץ של טראמפ.

יום ששי, 15.11.24

בביקורי בברודווי לצורך סידורים, הופתעתי לגלות היעדר מוחלט של אזכורים לבחירות או לניצחונו של טראמפ. ההתעלמות הכללית נראית כתגובה בריאה יותר לעומת חרדה או כעס.

אַלן, שמתעסק בייבוא טקסטיל, סיפר על האסטרטגיות העסקיות שלו לנוכח האיומים של טראמפ להטיל מכסים על יבוא מסין. הוא נערך להזמנות גדולות ולאיחסון מלאי מוגדל מסין, תוך שהוא בוחן אפשרויות הגברה את היבוא מהודו. גישתו הרגועה והמתודית מפתיעה; מה שטראמפ ישליך עליו הוא יהדוף. ייתכן שהמזג הרגוע שלו יוצא דופן בקרב אנשי עסקים.

מוצ"ש, 16.11.24

בשבת הגיעו לניו יורק בת-שבע ושתי בנותיה. הן מתגוררות בפלורידה – מדינה המאופיינת בסתירות רבות – ממשל שמרני מול אוכלוסייה שחלקה ליברלי ביותר. בת-שבע עובדת כמפקחת בחינוך מיוחד. היא משתפת כי מזה זמן מערכת הקיטלוג האוטומטית בספריות בתי הספר אוסרת גישה לספרים מסוימים. אמנם, אוספי הספריות הציבוריות עדיין לא הושפעו, אך יש דאגות שזהו הצעד הבא.

ביקרנו את דודיי בביתם. בגילם המתקדם (מעל 90), הם אינם ניידים כפי שהיו בעבר (כן מגיעים לארץ פעמיים בשנה), אך עדיין נהנים לארח בביתם.

דוד אירווין הביע זעם רב בנוגע למינויים שמציע טראמפ, ובמיוחד בנוגע להחלטת בית המשפט העליון לאסור על הפלות באופן גורף. כרופא ילדים שהחל את דרכו בשנות החמישים של המאה הקודמת, הוא ליווה הורים שחוו לידות של תינוקות עם מחלות ומומים חמורים. אז, מקרים אלו הסתיימו לרוב באסון משפחתי. אני זוכרת את תחושת ההקלה כאשר החלו להמציא בדיקות וצילומים שאיפשרו אבחון מוקדם של עוברים. במקרה של מחלות גנטיות חמורות כמו          טאי זקס ניתן להורים לבחור בהפלה. דוד אירווין ואבי ז"ל היו בחזית המאמצים לשכנע רבנים פוסקים, כולל חרדים, להתיר בדיקות והפלות, תוך הסתמכות על נימוקים הלכתיים. כיום, בדיקות גנטיות הפכו לחלק בלתי נפרד מהליך השידוכים. היום הדוד חש כי מפעל חייו נמצא תחת איום.

יום ראשון, 17.11.24

היום הגיעו עליזה והאנה, בנותיהן הנוספות של רשל ואַלן, יחד עם משפחותיהן. בצהריים הצטרפה טליה, אחייניתי, עם כל משפחתה. בנות הדור הבא, קרובות במיוחד, נהנו מזמן איכות משותף, וילדיהן, דור חמישי שנולד באמריקה, שיחקו יחדיו.

מארק, בן-זוגה של טליה, עובד כעו"ד במחלקה המשפטית של הרכבת התחתית בניו יורק. לפני כשנתיים הוא סיפר לנו על אחריותו במכרזים ובחוזים שנועדו לשדרוג המערכת המיושנת לדיגיטלית.

הפרויקט תלוי במס גודש שמדינת ניו יורק התכוונה להטיל על רכבים בדרום מנהטן. לאחרונה, המושלת (הדמוקראטית) החליטה לבטל את התוכנית, כנראה מתוך חשש לפגיעה בסיכויי בחירתם של מועמדים דמוקראטים. מארק קיווה כי לאחר הבחירות התוכנית תחזור למסלולה, אך ביטולה עשוי לשים את הפרויקט – ואת תפקידו – בסכנה.

מיד שאלנו אותו, "נו, האם היא עכשיו תטיל את מס הגודש?"

"כן," אמר מארק. "כך היא מתכננת. אבל הנה בעייה חדשה. יש עוד חלק מהתקציב שמגיע מהממשל הפדרלי – משרד התחבורה.  טראמפ מאיים לבטל את התקציב כדי להעניש את אזרחי מדינת ניו יורק איפה שהוא לא זכה לרוב."

יום שני, 18.11.24 

פמלה, לשעבר סטודנטית של אד וכיום פרופסורית באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס, תמיד מזמנת אותנו לדיאלוגים מרתקים. היא אישה אינטלקטואלית ורחבת אופקים. במשך מספר שנים היא לימדה קורס על "ירושלים: עיר של שלוש דתות" שבמסגרתו היא הביאה סטודנטים לירושלים לשלושה שבועות של סמינריון-שטח. לפעמים הארחנו את כל הקבוצה ולפעמים רק אותה. כך שמרנו על קשר הדוק.

כשהתברר שהיא תהיה בניו יורק כשאנחנו נהיה הזמנו אותה לארוחת ערב במסעדה. היא שיתפה על חידושים בעולם האקדמיה ובתנועה הקונסרבטיבית שבה היא רבה וחברה ב"וועדה לעיון בהלכה". בנוסף, היא סיפרה על חברויותיה עם אנשים מחוץ למעגל הרגיל שלנו, שהיא פוגשת  דרך תחביב אהבת טבע וחוגי מטיילים. היא מיודדת עם שני גנרלים לשעבר בצבא האמריקאי. הם הביעו הקלה שכבר פרשו מפני שיש חשש שטראמפ יתחיל לפטר גנרלים כדי לגייס אחרים שיהיו "נאמנים" לו.

יום רביעי, 20.11.24

נפגשנו עם החברים הטובים שיינה ודוויד שבשנים האחרונות מבלים חצי שנה בארץ. הם תמיד מאוד מעודכנים בנעשה בכל יבשת.

שיינה, חברתי הקרובה, חלקה שיחה שטירדה את רוחה עם רופא המשתייך לבית הכנסת "קהילת ישורון" ("קהילת האם" של בי"ס רמ"ז). הוא טען כי הרב לוקשטיין המליץ להצביע בעד טראמפ. הרגשתי ששיינה רצתה שאקח אחריות עקב הקירבה שלי לרב. זה לא אישי; כולם מחפשים את מי להאשים בתבוסה של קמלה.

האמת, התקשיתי להאמין ששיחה כזו התקיימה (אם כי ייתכן שהרב לוקשטיין – כמו כולנו – משתנה עם הגיל). עניתי לשיינה כי אני נמנעת משיחות פוליטיות עם הרב כדי לשמור על יחסים טובים בינינו.

החינוך שקיבלתי, שלפיו רבנים אינם מתערבים בפוליטיקה, מוטמע בי עמוקות. הרי זה שם, בבית ספר, לרב יוסף לוקשטיין (אבא של הנוכחי), היה נוהל שאם יש צורך ללמד או להבהיר נושא פוליטי, מנתחים את הנושא משני הצדדים כדי לתת לכל דעה ביטוי שווה. הביצוע יכול להיות הזמנה של שני דוברים – אחד מכל כיוון. זה הפך להיות כלל ברזל אצלי כמנהלת ו"הורשתי" את זה לצוות באוולינה. זה אחד הדברים שמייחד אותנו מבתי ספר דתיים אחרים.

יום חמישי, 21.11.24

הגענו לסן דייגו.  בחדר במלון יש טלוויזיה.

בחדשות מדברים על המינויים של טראמפ.  במקום מט גייץ לתובע הכללי תהיה פאם בונדי שיש לה ניסיון מתאים אבל מזוהה עם טראמפ שנים לא רק כ"נאמנה" אלא גם בענייני שחיתות. היא רוצה "לחקור את החוקרים."

בMSNBC הפרשן לארנס או'דונל מסביר בצורה מסודרת, צעד אחרי צעד, את התהליך והמשמעות העמוקה של המינויים של טראמפ ובמיוחד בהשלכותיהם – סוג של מסה מאלפת בעל-פה.  אני מרגישה שאני לומדת משהו. זה שהוא מוטה לצד שלי לא מונע ממני לחשוב באופן עצמאי ולהשוות מקורות. זה תמיד היה חשוב לי והיום במיוחד. למה נראה שאני הופכת ל"זן נכחד"? איך נחנך לחשיבה ביקורתית, לדיון ברעיונות מורכבים? האם אני הצלחתי בזה כמחנכת/מנהלת, אפילו קצת? איך אדע? כיצד אברר?

בהמשך היום מופיע ג'יימי רסקין, אחד מנציגי מדינת מרילנד בקונגרס.  פעם אחרונה שנחשפתי אליו בטלוויזיה הוא היה עם  "כיסוי ראש" כשנשרו שערותיו בעקבות טיפולי כימותרפיה (חורף 2022-23). ב-6 לינואר, 2020, הוא היה בבניין הקפיטול למעמד אשרור בחירת ביידן לנשיאות כשהמון אלים תקף את המבנה. זה היה יום אחרי שהוא קבר את בנו שהתאבד בגיל 25.  למחרת הוא התחיל לנסח את המסמך להדחת טראמפ ומונה "מנהל ההדחה" על ידי ננסי פלוסי.

היום רסקין לא נשמע מדוכא או מעורער לא בגלל ניצחון טראמפ ולא בגלל המינויים המסתמנים. הוא מדבר על החוקים המוצקים בארה"ב שיכולים למנוע מטראמפ לעשות את כל מה שהוא חולם עליו או לפחות להאט את תוכניותיו.  נראה לי שלרסקין ולנציגי המפלגה הדמוקרטית שעכשיו במיעוט, יש תוכנית.  מיד קופצת בי התחושה התמידית שליאיר לפיד ולאופוזיציה שלנו אין שום תוכנית.

שבת, 22-23.11.24

ביקרנו בגן החיות של סן דייגו. אין כל זכר לטראמפ או לבחירות שהתרחשו לפני פחות משלושה שבועות.

בערב, התפללנו ואכלנו סעודת שבת במרכז חבִ"ד. מרבית הנוכחים היו אנשים שהכרנו, שהגיעו כמונו לכנס של החברה לחקר כתבי הקודש (SBL). עם זאת, מצאנו את עצמנו יושבים לצד משפחה חב"דית מלוס אנג'לס. הן בסעודה זו והן למחרת, אף לא מילה אחת הוקדשה לדיונים פוליטיים, לא על ענייני ארה"ב ולא על אלו של ישראל.

אחר הצהריים טיילתי לאורך החוף עם חברתי הטובה, אֶלן, שהגיעה לכנס. צפינו באנשים מבלים בקניות או במסעדות, כלומר, עוסקים בצריכה ובבילוי, ז"א מוציאים כסף.

ייתכן שיש, ואולי עוד יהיו, "מרחבים נטולי פוליטיקה" כמו מרכזי בילוי או חב"ד (שגם הוא מהווה מרכז חברתי במידה רבה).-

ואולי ההיפך הוא הנכון – שמא זו דווקא ההיפר-מודעות שלנו שמובילה לשזירת הפוליטיקה והחרדה בכל תחום ומרחב.

מוצ"ש, 23.11.24

אד יצא להרצאות ואני נשארתי לבד עם הטלוויזיה.

ביל מאהר, פרשן, קומיקאי ואחד הפייבוריטים של אבי, עושה מאמצים כבירים לשכנע את צופיו שבזמן שאכזבת הבחירות עדיין מהדהדת (בהיותו תומך נלהב של המפלגה הדמוקרטית), עלינו להשלים עם העובדה שיש להמשיך ולחיות לצד תומכי טראמפ – בעבודה, בשכונה, ואפילו במשפחה. לדבריו, אי אפשר, ואף אינו רצוי, לנתק קשרים עם קרובים על רקע פוליטי. מאהר מביע דאגה עמוקה מהשסע החברתי ההולך ומתרחב בארה"ב, מהשיח המתלהט על "שני עמים" ואף רמיזות למלחמת אזרחים. ברור לי שגם בקרב מעגלי ההיכרות שלנו בארה"ב ישנם תומכי טראמפ, ולכן אנו נמנעים מלדבר על נושאים רגישים. תהיתי אם בארץ יש לי מכרים ב"צד השני" של המפה הפוליטית. האומנם לא? ייתכן שזה נובע מכך שפרשתי ואינני פוגשת אנשים שאינם מתוך "המעגל הראשון" שלי? (צריך עיון.)

מאהר התייחס גם לטרנד שבו נשים צעירות ורווקות עונדות צמיד כחול בעת יציאתן, לאותת שהן הצביעו עבור קמלה האריס ואינן   ."Trump Men"מעוניינות בהיכרות עם

דבריו העלו בי מחשבות נוספות על זוגיות וזהות.

יום ראשון, 24.11.24

בת-שבע השיגה לנו שדרוג למועדון העסקים במלון, מה שאיפשר לנו ליהנות מארוחות מספר פעמים ביום. הרוב המוחלט של הנוכחים שם היו תיירים או משפחות בסופי שבוע, שאינם קשורים לכנס. גם שם, הבחירות לא עלו כלל בשיחות.

היום צפיתי בכתבה טלוויזיונית מצמררת, שסיפוריה ליוו אותי זמן רב לאחר מכן ועדיין.

ראיינו גינקולוגית ממדינת טקסס, שסיפרה סיפור אישי מטלטל. לאחר פסק הדין של בית המשפט העליון שפסל את פסק "רו נגד וייד" (2022) והוביל לאיסור הפלות בטקסס, היא נכנסה להיריון. בבדיקת אולטרסאונד שגרתית, היא זיהתה במו עיניה שהעובר שלה חסר גולגולת. היא ובן-זוגה, שהוא רופא במקצועו, קיבלו מיד את ההחלטה שלא להמשיך את ההיריון. הם עלו על רכבם, חצו את גבול טקסס למדינה שכנה, וביצעו הפלה בסיוע קולגה.

המראיין שאל אותה על תחזיותיה לעתיד. היא הסבירה שרופאים רבים שוקלים מעבר למדינה אחרת, אך עבורה זהו צעד קשה במיוחד, שכן היא דור שמיני בטקסס ומשפחתה המורחבת מתגוררת שם. היא הוסיפה כי יש גינקולוגים השוקלים לעבור לתחום התמחות אחר, אולם הדבר מעלה שאלות כבדות משקל לגבי עתידן של מטופלות, כולן נשים, שנותרות ללא מענה רפואי הולם.

בסיום הריאיון, המראיין הודה לה על כך ששיתפה את סיפורה האישי בטלוויזיה. היא ביקשה לומר משפט נוסף: "נא להזמין אותי שוב. אני רוצה לחלוק את סיפורי עם כמה שיותר אנשים, שיגיע לכל קצוות הארץ." הסיפור שלה והאוטנטיות שבה תיארה את הדילמה – הן כפציינטית והן כרופאה – ריסקו אותי.

הרהרתי סביב הפער העמוק והמהותי שבין ערכי ההלכה היהודית לבין ערכים נוצריים, במיוחד של "קדושת החיים" – מתי וכיצד היא מוגדרת? כמו כן, חשבתי על הקיטוב החד בין תפיסות ליברליות לשמרניות בנוגע לבחירה חופשית – האם היא זכות מוחלטת או מוגבלת? ומהם הגבולות בין התחום הפרטי לבין זה הנשלט על ידי הציבור?

כבר נפוצו שמועות על נשים שמתו מסיבוכי היריון, שאפשר היה להצילן באמצעות הפלה. לפחות כאן, במדינת ישראל, זה לא יקרה.

יום רביעי, 27.11.24

שבנו לארץ. שאלתה של עדי ממשיכה להדהד בי:

מה השתנה בעקבות ניצחונו של טראמפ לנשיאות ארה"ב?

לקראת חתימת דבריי, אני חוזרת לתובנות שרשמתי בהקדמה.

אמנם ארצות הברית מפוצלת אבל היא לא לבד.

היסטוריונים יגידו שתופעות כאלה פוקדות אותנו ב"גלים" ומרגישים אותן במקביל במדינות שונות.  השקפות מתנהגות כמטוטלת, גם בפרספקטיבה גלובלית. אמירה זו נותנת קצת תקווה – המטוטלת תחזיר אותנו למקום יותר נוח (לי).

הסיור בארצות הברית בתקופה שהיא התכוננה לטראמפ הסיח את דעתי ממה שקורה בישראל. לפני שנסענו הרגשתי שישראל הגיעה למצב של "קיטוב ממאיר".

בזמן שחלף מאז שנסענו ההרגשה היא קצת אחרת.  למרות ההתנהגות הבומבסטית של הממשלה, סקרים מראים שהעם מתאחד מסביב לגורל החטופים והדרישה לוועדת חקירה ממלכתית.  הממשלה עדיין אוחזת בתפישתה שהם הרוב והרוב יחליט, אבל הם לא מצליחים להתניע "הפיכה משטרית".  ייתכן שבבחירות הבאות כן נוכל לחזור לממשלה שאולי לא נצביע בעדה, אבל שכן נוכל לחיות אתה.

ומילה אחרונה על טראמפ:

כשהצבענו בעד קמלה האריס, אמרנו שאם במקרה טראמפ יעשה משהו טוב לישראל,  נהיה מספיק "מבוגרים" להודות לו.  נכון לרגע זה, אי אפשר לדעת אם הדעות הרדיקליות שלו יעזרו לנו או לא.  מה שכן, הצעתו לסיום הסכסוך בינינו לבין הפלסטינאים על דרך הטרנספר היא לא מוסרית, לא חוקית, ומתנגדת לערכים יהודיים. (העם די מתאחד מסביב רעיון ה"הגירה מרצון", פרט למיעוט שמבין שזה לא יקרה.)

אבל אם הוא יצליח לסיים מהלך שיוציא את כל החטופים וכל החללים בשבי וגם להכניע את הממשלה ולסובב אותה לכיוון של חשיבה על פתרונות שהם לא כיבוש, הרג ומלחמה (מפני שהוא ממוקד בפרס נובל), אני אכן אהיה אסירת תודה.