אני יושבת ליד שולחן הפיקניק מאחורי בית הספר. יש לי מכאן נוף של 360 מעלות. בכל פעם שאני משנה את כיוון מבטי אני נזכרת באירוע אחר.
העצים בחצר מיוחדים — גדולים, רבי-שנים, איתנים, ונותנים הרבה צל.
עוברי-אורח שנכנסים לכאן בפעם הראשונה, ואפילו תושבי רחביה (גם אני), מופתעים מכך שבלב העיר קיים שטח כל כך גדול. לא “מרגישים” בו מרחוב אוסישקין. המבנים של בית הספר הם בצד הקדמי של המתחם, ומי שמסתכל מהרחוב חושב שמעבר לגדר יש רק אזור בנוי.
אני פונה לבניין הראשי ורואה גומחה באבן הירושלמית. עד היום לא הבחנתי בה. אולי היא חדשה? אולי תיקנו משהו בקיר — איזה צינור שגרם לנזילות אין-סופיות? ואולי מעולם לא שמתי לב אליה משום שאף פעם לא ישבתי במקום הזה לבד, בשקט.
הרבה פעמים ישבתי פה בתוך המולה — בתרגילי רעידת אדמה, במשחקי ספורט, בהצגות, בהרקדות. תמיד התבוננתי והתמקדתי בבנות — לראות שהן בטוחות, מאושרות, עסוקות; שאף אחת איננה לבד.
לפני שהגעתי לאוולינה כמעט לא השתמשו בחצר הזו. אני זוכרת את התלמידות שהיו בתיכון כשהגעתי לנהל את החטיבה: בהפסקות הן ישבו בחצר הקדמית והצטופפו ליד השער. המנהל לא אהב את זה; לא רצה שעוברי אורח יראו בנות — לא מטעמי צניעות, אלא מטעמי סדר, שהרושם יהיה של שקט ושלווה (או ריקנות). למרות זאת, החצר האחורית נותרה בודדה.
לדידי — מה מעניין, מסקרן ומעורר השראה יותר מקבוצות של בנות מפטפטות, משחקות, מתבגרות?
היום, באור של בין הערביים, העצים נראים מפוארים ומלכותיים. פתאום אני רואה שיש הרבה סוגים של עצים, ואולי כדאי שאלמד לזהות אותם. אני סופרת עשרים ושבעה עצים משישה-שבעה סוגים שונים.
כשישבתי פה בעבר והתבוננתי בשלוש-מאות תלמידות וחמישים מורות, ידעתי לזהות כל אחת ואחת על ריבוא גווניה, פרטי חייה ושאיפותיה.
ראש חודש סיון תשפ"א 12 במאי 2021
